איזו יהדות תהיה בישראל לדורות הבאים?

 סביב יום ירושלים האחרון, כשברקע חידוש מלחמה שנוי במחלוקת, התמלאו הרשתות ועמודי הדעה בעיתונות בהתרסה הקבועה מצד אנשי האורתודוקסיה הלאומנית, בדבר איבוד הדרך של הציונות החילונית. במאמריהם, חגגו הלאומנים את ניצחונם בטענה שיום ירושלים הפך להיות חג של הציונות הדתית. בנוסף, הם טענו ש"מי שמאבד את ירושלים" - מאבד את כל הציונות.

נתקלתי בטור באתר ערוץ 7, הטוען כי מעולם לא היתה ציונות חילונית אמיתית. לראייה הוא ציטט את אשת התקשורת עירית לינור, כתנא דמסייע, שכבר הכריזה כי "הציונות החילונית כשלה" .

אכן, התחושה היא שאנו נמצאים בשיאו של מאבק איתנים על דמותה של מדינת ישראל, ועל דמותה של היהדות ככלל. מאחורי המאבק עומדת השאלה: מיהם הכוחות שייצגו היסטורית את היהדות בדורות הבאים, ואיזו ישראל תתהווה או תתפרק בעתיד. תהליכי התהוות אלו הם ארוכים, וייתכן שהחלו כבר לפני 50 שנה. עם זאת, בשנתיים האחרונות, וביתר שאת מאז כינונה של הממשלה הנוכחית עם קללותיה (ההפיכה המשטרית והמלחמה הבלתי נגמרת), דומה שהדברים מגיעים לכדי נקודת הכרעה.

לא ניתן לחזות את העתיד, ומבט במציאות יכול להביא לכדי ייאוש ומחשבה, שאנו חווים את פרפורי הגסיסה של הציונות החילונית הליברלית כפי שנהגתה אי שם בסוף המאה ה19. טענת המשיחיים, המבוססת על משנתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, היא שזהו תהליך בלתי נמנע. לפי התאולוגיה הקוקיסטית, כפי שנרמזה בהספד שכתב הרב קוק ביום מותו של הרצל ("המספד בירושלים"), מותו של משיח בן יוסף (בתפקיד הציונות החילונית), הוא תנאי מקדים לבואו של משיח בן דוד. הגעתו של משיח בן דוד תביא לגאולה השלמה, חידוש מלכות ישראל ובית המקדש, וממילא לא תיתכן לאומיות יהודית חילונית ברת קיימא. הנחשול שאנו ניצבים מולו הוא אכן  אדיר, ולא ברור אם נוכל לו, אך ההיסטוריה מלאה בפניות לא צפויות. יש לציין גם, שמאז ומעולם, נביאי המוסר וההשכלה עמדו מעטים מול תהליכי עומק של ניוון ואליליות.

מול ההתרסה והנחשול האלו, נדמה לי, שאצל "הרוב השקט" בציבור הישראלי, אכן קיימים בלבול ומבוכה הנובעים בחלקם מ"נינוחות יתר", הנובעת לכשעצמה דווקא מתוך ההצלחה ההיסטורית-פנומנלית של הציונות החילונית. במשך שנים, פטרנו את  הטענה האורתודוקסית כלפינו בסגנון "מה  משאיר אתכם פה?!", כטענה ריאקציונרית פשטנית. הלא ראינו בעצמנו יהודים וישראלים באופן טבעי ופשוט, כשם שדני והולנדי ממוצעים, רואים את עצמם כדנים והולנדים, מבלי צורך לעסוק יתר על המידה, בעומק זהותי. זו גישה בריאה ובוטחת, אולם נראה  כי השנתיים וחצי האחרונות הוכיחו שבמציאות הישראלית, בה הפרט נדרש להקרבה יומיומית כמעט, יש  לחזור ולנסח חזון חיובי וברור של מהי הישראליות אותה שאפו מחוללי הציונות לכונן, ואנו ממשיכי דרכם, מבקשים להחזיר לקדמת הבמה.

אני מאמין  שיש  לחזור אל  מקורות הציונות וההשכלה ולהנכיח אותם בציבוריות מחדש, מעל כל במה ובראש ובראשונה לעצמנו. יש להזכיר כי את הציונות הגו פינסקר, אחד העם, הרצל, ביאליק, בובר ורבים אחרים. כל אלו, מאסו בהסתגרות היהודית ודימיינו חזון לאומי אך ליברלי ופתוח לעולם. הציונות נולדה דווקא מתוך הפתיחות לעמים אחרים ותהליכי החילון באירופה. היא שאפה לכונן חברה היונקת  ממקורותיה התרבותיים של היהדות, אך נטועה עמוק בהשכלה ובליברליות. מבלי להיכנס לפרובוקציות ולשימוש הדוחה בשורש ב.ג.ד, בכל ויכוח או דיון, ניתן להצביע כי מי שמפנה עורף לציונות, הם דווקא אלו המעוניינים במלחמת נצח מתבדלת או בחידוש עבודת הקורבנות בבית המקדש.

הציונות החילונית לא כשלה. מספיק להסתכל מסביב, לראות מה נבנה פה ולהבין כי מדובר באחת מהתנועות הרעיוניות המוצלחות בהיסטוריה. מול המתריסים -כדאי לחזור אל היסודות ולנופף בעגלתנו המלאה, שהוציאה אותנו ממעמקי ההסתגרות אל חברה תוססת, יצרנית ושוחרת שלום.

אסף יניר הוא רופא, חובב יהדות כתרבות וחבר קיבוץ נתיב הל"ה.