הבור, האור והתקווה | רונן קלר

רונן קלר, אל"מ במיל' בחיל הים, הייטקיסט, פעיל באחים לנשק וביוזמה אנחנו היהדות של מגילת העצמאות. יו"ר קהילה בית תפילה ישראלי בתל אביב ופעיל חברתי.      

בחודש האחרון שבו חגגנו את חנוכה ושבנו לשגרה, כדאי לחזור לאחד המיתוסים המכוננים בתרבות שלנו: סיפורו של יוסף במצרים. עבור רבים מאיתנו, זהו לא רק טקסט עתיק, אלא משל פסיכולוגי וחברתי על היכולת לצמוח מתוך נקודת השפל העמוקה ביותר.

לכאורה סיפור זה פשוט: פתרון חלומות פרעה, העלייה לגדולה, המפגש עם האחים. סיפור היסטורי, רצף עלילתי ברור.

אבל אני קורא אותה אחרת - דרך החיבור בין הפרטי לציבורי: בין חושך אישי לתקווה אישית, ובין ייאוש ציבורי לתקווה חברתית. ובשאלה מה יוצר תקוה.

יוסף נזרק לבור. בור אמיתי. של בדידות, של חוסר אונים, של חוסר ודאות מוחלט. ובתחתית הבור -הוא מצליח להחזיק תקווה.

וכמו בסרט שראינו על כרמל, עדן, הירש, אלכס, אורי ואלמוג -התקווה הזו לא נשארת רגש פנימי. היא מתורגמת ליכולת לפעול. היא מתורגמת לעזרה לאחר ולערבות הדדית.

וכשיוסף יוצא מן הבור אל האור, הוא לא מסתפק בהצלה אישית. הוא לוקח אחריות ופועל במצרים כדי להציל אזרחים, לבנות מערך, למנוע רעב.

יוסף הוא אקטיביסט. הוא מחזיר את התקווה לאזרחי מצרים -ובהמשך גם למשפחתו ביהודה.

והיום, ימים ספורים אחרי חנוכה, קשה שלא לחשוב על בור אחר. על תחושת המועקה שכולנו חשים מן הבור שאליו נגררת מדינת ישראל, ואליו נדחפת החברה הישראלית. תחושה עזה של מתקפה אפלה על היהדות שלנו ועל הדמוקרטיה שלנו.

והשאלה איננה רק איך שומרים על תקווה - אלא מה אנחנו עושים עם התקווה הזו.

האור של חנוכה איננו אור פרטי. זהו אור ציבורי. מדליקים אותו בחלון, כלפי חוץ, כאמירה: אנחנו לא משלימים עם החושך. אבל האור האמיתי לא נגמר בנר. הוא נמדד במעשה.

אפשר לומר, כמו הנביא ישעיהו: ״העם ההולכים בחושך ראו אור גדול״. ואפשר לצטט את א״ד גורדון: ״צריך להגביר את האור תחת להילחם בחושך״.

אבל גם נביאי הזמן הקדום וגם נביאי הזמן המודרני וכולנו שפועלים כאן ועכשיו -חייבים לזכור:

תקווה נוצרת מעשייה. מעקביות, מאחריות, מאקטיביזם אזרחי אמיץ גם כשקשה, גם כשכואב, גם כשמתעייפים.

כמו יוסף, אסור לנו להתרגל לבור.

חנוכה הוא חג האור, והוא גם חג של בחירה:

לבחור לפעול כדי להגביר אור,

ולבחור לא לאבד תקווה.

זו היהדות שאנו גאים בה. יהדות של אקטיביזם ותקווה.

וכך אומרת מגילת העצמאות: ״לְאַחַר שֶׁהֻגְלָה הָעָם מֵאַרְצוֹ בְּכֹחַ הַזְּרוֹעַ, שָׁמַר לָהּ אֱמוּנִים בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרָיו, וְלֹא חָדַל מִתְּפִלָּה וּמִתִּקְוָה לָשׁוּב לְאַרְצוֹ וּלְחַדֵּשׁ בְּתוֹכָהּ אֶת חֵרוּתוֹ הַמְּדִינִית״.

אמירה יהודית על תקווה ועל אקטיביזם ועל היכולת לחזור לארץ ישראל ולהקים בה בית לאומי לעם היהודי.