מתגאים בערכי היהדות של מגילת העצמאות
שומרים על ישראל יהודית-דמוקרטית

מגילת העצמאות כוללת ערכים מרכזיים של עם ישראל מהתנ"ך עד ימינו. רוב הישראליים שותפים לערכים הללו.

בחרנו בכינוי הזה, עבור הרוב הישראלי, המאמין בערכים כמו חירות ושוויון ורואה בהם המשך טבעי למורשת ישראל אותה כולנו מכבדים. מגילת העצמאות מציעה סיפור המכונן את המילים "יהודית – דמוקרטית", לכן מגילת העצמאות היא היסוד לאחדות עם ישראל.

קנאי-דת המתנגדים לערכי מגילת העצמאות חותרים תחת אחדותנו, וכיוון שהם עושים זאת בשם "היהדות" הרי שבפנינו מאבק על השאלה איזו יהדות תהיה כאן.

אנו מאמינים כי תחת היהדות של מגילת העצמאות משתפים פעולה רוב חילוני, מסורתיים ודתיים המאמצים בכנות את ערכיה של מדינת ישראל ונאמנים לחוסנה.

אם לא נפעל במגרש הזהות נפסיד אותו יחד עם המורשת שלנו והדמוקרטיה הישראלית. הערכים הטובים שלנו מעוגנים בתרבות שלנו – וזו גאווה.

המציאות בה חילוניים חשים ניכור מזהותם היהודית יוצרת חלל שבו קנאי דת מפרשים עבורנו את המורשת שלנו. זה מעגל שמזין את עצמו – כי ככל שהריחוק גדל, מצליחים אורתודוקסים קיצוניים לפרש באופן מעוות יותר את ההיסטוריה והטקסטים שלנו, מה שמרחיק את החילוניים עוד יותר.

דמוקרטיה הנשענת על מדינת לאום חייבת לעגן את ערכי הדמוקרטיה במורשת שלה. ככל שאזרחי המדינה חשים ניכור כלפי המורשת ואו אפילו תופסים אותה כמנוגדת לדמוקרטיה – כך נחלשים יסודות הדמוקרטיה.

גם בשל כך, חובתנו לשמור על מדינת ישראל דמוקרטית ויהודית כך שהערכים שלנו ישארו מעוגנים במורשת. לעצם העניין – מיטב החלוצים שהקימו את היישוב היהודי ואת מדינת ישראל תפסו את ערכי החירות והשוויון בלב מורשת ישראל – כמו שמספרת מגילת העצמאות.

דווקא בימים של חשש לעתיד ישראל חובתנו לעלות על מגרש הזהות ולהבטיח ישראל יהודית-דמוקרטית יחד – ללא סתירה.

חילונים מאמינים - בתבונת האדם. אדם תבוני שיכול לדעת משהו, לכן עשוי לזהות את המעשה הטוב יותר, ללא קשר לפולחן או סמכות חיצונית הכופה זאת עליו.

בגדול - חילונים מאמינים באדם ובתבונתו ולכן הם מאמינים בחופש – כלומר באפשרות של כל אדם לדעת, לשפוט ולבחור באופן עצמאי מה טוב, ללא תלות בסמכות חיצונית – דתית, לאומנית, או אחרת.

האמון באדם כיצור תבוני נולד על רקע רפורמות דתיות באירופה ודווקא מתוך תפיסות על אודות אלוהים. מאז ימי הפילוסופים היוונים ועד הוגים יהודים כמו רמב"ם או ברוך שפינוזה ורוב הוגי הנאורות שאחריו, חירות האדם הפכה זהה ליכולתו להבין את העולם באמצעות שכלו. שינוי זה, ברוח הומניסטית, ניצב ביסוד התפתחותם של הזרמים החילוניים באירופה ובתוך עם ישראל של ימינו.

החשיבה החילונית יוצאת מתוך ההנחה שהעולם הוא טבעי, לא מכושף ולא נשלט בידי כוחות על-טבעיים, אף כי באופן מובנה – שכלו של האדם מוגבל, ולכן מידה מסוימת של ספקנות מלווה כל חשיבה חילונית. בהמשך לזאת, הלך הרוח החילוני נוטה להתרחק מפולחן שתכליתו ריצוי ישות חיצונית מקיפה ומוחלטת.

כבני תרבות, חילוניים משתתפים במידה זו או אחרת בשלל מסורות מקומיות – במינונים שונים – מתוך בחירה חופשית – ריבונית.

לחצו כאן לתשובה מורחבת...

אנחנו יהודים טבעיים - בלי להתאמץ. אנחנו חלק משפה, עם, מקום, מורשת ותרבות באופן ברור.

יום השבת הוא יום המנוחה שלנו, חגינו הם חגי ישראל, וסיפור העם שלנו שזור בהיסטוריה יהודית. אנו גאים בעושר הזהות שלנו, בתרומתו של ספר הספרים ובפועלם של יהודים רבים לעיצוב תרבות העולם.

כישראלים - יש לנו גם ארץ, נוף ומדינה כולל שפה, צבא, כלכלה ומדע - וכל אלה על הכתפיים שלנו. כיהודים הקשורים בגורל העם הזה, וגאים במורשתו.

המציאות בהיסטוריה ובהווה מלמדת שאנחנו עם ומרגישים עם.

המושג "עם" מבטא בראש ובראשונה תחושת שייכות, תודעה קולקטיבית של אלה הרואים בעצמם חלק ממנו. לפעמים אנו משליכים את המשמעות הלאומית-מודרנית של המושג על תקופות קדומות, אך בזמנים קדומים המושג עם היה שונה.

בעבר, טרום העידן המודרני, אדם נולד אל תוך ממלכה, שבט או קהילה דתית, וחי על פי חוקיה עד יומו האחרון. התגבשות העמים המודרניים באירופה סביב שפה ותרבות משותפת הדגישה את ייחודם של היהודים, שנותרו עדה דתית-תרבותית עם מאפיינים נבדלים - דת, שפה, מסורת וזיכרון היסטורי.

הבחירה לראות ביהודים עם במובן הלאומי, אינה משותפת לכל היהודים. עבור חלקם, בעיקר הציונים, מדובר בהמשכיות ישירה להיסטוריה הריבונית של ממלכות יהודה וישראל, ולחיים הקהילתיים בתפוצות. אחרים, בעיקר בקהילות הגולה, ראו ביהדות דת בלבד, שיחד עם סממני תרבות שונים ניתן לשלב אותה בתוך לאומיותם של עמים אחרים.

אין אדם ללא תרבות מסוימת. אנחנו בנות ובני התרבות היהודית.

האדם הוא יצור שמספר סיפורים - זו דרכו להבין את עצמו ואת עולמו. הסיפורים נוצרים במסגרת אנושית מסויימת. גם הערכים האוניברסליים - חירות, שוויון, כבוד האדם, לא נולדים מעצמם. הם נטועים תמיד בתוך הקשר תרבותי מסוים, בתוך שפה, היסטוריה וזהות.

הזהות המקומית היא הקרקע שממנה אנו נפתחים לעולם. הערכים האוניברסליים לא מתקיימים למרות התרבות המקומית, אלא דרכה. עבורנו, היהדות היא התרבות שממנה אנחנו שואבים משמעות, שפה וסיפור - ומתוכה אנו יוצאים לפתח תפיסת עולם מוסרית רחבה ופתוחה.

כשחילוניים נוטשים את הזהות היהודית בשם ההומניזם, הם פוגעים דווקא ביסוד שמחזיק את ההומניזם - הקרקע התרבותית שמכוננת אותו. בלי תרבות ספציפית שתיתן תוכן למוסר, גם האוניברסליות נותרת ריקה.

היהדות היא מכלול רחב הכולל את התרבות שלנו ואת הלאומיות שלנו – כל מה שהיה בעבר ומה שמתחולל היום.

עבור רוב החילוניים יהדות היא תרבותו של עם ישראל. מכלול רחב הכולל היסטוריה, עם, דת, לאום, שפה, מורשת ועוד. מובן כי עבור יהודים שונים "יהדות" עשויה להתבטא במרכיב אחד או יותר מאלה. לכן השאלה "מיהו יהודי?" ניצבת במחלוקת. מבחינה תרבותית מקובל כי הזדהות כנה של אדם, היא סימן מובהק לשייכותו.

התרבות היהודית, כמו תרבויות עתיקות רבות, השתנתה בתוך העידן המודרני. כמו בתרבויות אחרות המציאות שלנו כוללת מתח בין שימור של מאפיינים טרום מודרניים ובין התחדשות תרבותית. כל הזרמים היהודיים בימינו הם מודרניים – גם אלה שמתנגדים למרכיבים שונים של המודרנה ומרימים מולה חומות של הסתגרות.

מחקרים מלמדים כי רוב מכריע של היהודים בעולם מזדהה עם מגוון מרכיבים של תרבות יהודית ורק מיעוט קטן של יהודים תופס את יהדות כדת בלבד.

היהודים החילוניים הם יהודים – בני תרבותו של העם היהודי. הם חלק ממסורת ישראל ורובם רואים את ערכי החירות למשל, כהתפתחות טבעית של מורשתם.

הוגים מרכזיים כמו רמב"ם, שפינוזה, שלמה מימון, נחמן קרוכמל ואחרים הניחו את היסודות להשכלה היהודית ולרוח החילונית שצמחה ממנה. הם שילבו את מקורות היהדות עם עולמות ידע מהפילוסופיה היוונית, ההגות המוסלמית ותנועת הנאורות האירופית, ובכך פתחו את התרבות היהודית אל המודרנה, תוך שמירה על עומק רוחני וזהות תרבותית.

הוגים אלה והמוני נוספים זיהו את התנ"ך, התלמוד ורוב מקורות ישראל כיסוד חשוב למשנתם היהודית המתפתחת. מיטב הוגי העת החדשה, כמו אחד העם ברד'יצ'בסקי ורבים אחרים, ראו עצמם כממשיכי דרך זו.

בוודאי. גישה חילוניות מניחה כי אדם יכול להשתמש בשכלו, ויחד עם קהילתו לעצב התנהגות וערכים. מובן שנדרשת לשם כך גם השקפה או אמונה על אודות האדם במיטבו.

השקפות חילוניות יוצאות מנקודת הנחה שהאדם הוא יצור בעל תבונה - כלומר, יש לו יכולת לשאול, להבין, להבחין בין טוב לרע. עם זאת, אין אדם לבדו בעולם, ואין סתם "תבונה" אלא מדובר בשפה ומושגים המעוצבים בקהילות מסוימות.

קהילות מעצבות לעצמן מושג רחב של "טוב" – אפשר לומר כי זהו אידיאל נעלה– מעבר לאדם הבודד, אך יחד עם זאת, בשונה מתפיסות המבוססות על גורל או התגלות חיצונית, מוסר שכזה פתוח תמיד לעיצוב, לביקורת ולהתפתחות בקהילה עצמה – באמצעות מנגנונים ארציים.

אפשר לומר, כי דווקא חילוניים זקוקים לקהילה שבתוכה הם מעצבים את דרכם המוסרית, בעוד אדיקות דתית וקשר ישיר לכאורה עם אלוהים, יכול להותיר את המאמין כאדם בודד המציית לדבר האל.