רונן קלר נואם במודיעין 29.11.25
- אנחנו היהדות
- לפני 3 ימים
- זמן קריאה 3 דקות
אנשי מודיעין, שבוע טוב — למרות שקשה לפתוח כך.
מדינת ישראל נמצאת היום במצב חירום חברתי, מוסרי וביטחוני.
ובכל זאת, דווקא עכשיו, עלינו להתגייס — בכל דרך אזרחית שאינה אלימה — כדי להחזיר תקווה.
בסוף שבוע מטורף של חדשות, ספינים והתנהגות עבריינית של בעלי תפקיד, אני מבקש להציע מבט אחר:
מבט של אחריות. מבט של תקווה.
אני רונן קלר, אל״מ במילואים אחרי 43 שנות שירות, רובן כמפקד צוללות.
אחרי הצבא ניהלתי ארגוני הייטק, והיום אני מלווה יזמים ופעיל חברתי.
אני אב לשלושה — שניים מהם משרתים בצה״ל.
ומאז ינואר 2023 אני חלק מתנועת אחים ואחיות לנשק — אחד הביטויים המרשימים ביותר לכוחו של הציבור הישראלי.
בכל שנותיי בצוללות ידענו למה אנחנו יוצאים לים:
כדי לשמור על מדינה יהודית־דמוקרטית, על גבולות בטוחים ועל ערכים מוסריים.
ובינואר 2023, כשעלתה הסכנה לדמוקרטיה, אמרנו:
לא נשתוק. לא נוותר. נוביל את ישראל לעתיד ראוי.
אבל השבוע ראינו שוב כיצד הקואליציה דוהרת להפיכת ישראל למדינה אוטוריטרית:
פעילת מחאה נעצרת על פוסט — בערב שבת, כדי למנוע ממנה גישה לבית המשפט.
חברי כנסת מגיעים לדיון בבית המשפט העליון כדי לפוצץ אותו.
שרים מאיימים לחקור את צה״ל ללא סמכות.
ועבריינים מלווים נבחרי ציבור ומקבלים גיבוי.
אלה סימנים של משטרים חשוכים — לא של מדינת ישראל שאנחנו גדלנו עליה.
במקביל, הממשלה מקדמת חוק לא־שוויוני שפוגע בשירות, בביטחון ובמרקם החברתי — אותה ממשלה שכשלה ב־7 באוקטובר, מסרבת לחקור את עצמה, וממשיכה להפקיר את אזרחיה.
ממשלה כזו חייבת להתחלף.
אז מהו המגדלור שלנו?
מה מחזיק אותנו ברחובות כבר שנתיים וחצי?
המאבק הוא על דמותה של המדינה:
האם נהיה מדינה יהודית־דמוקרטית, עם חוק שווה לכולם, סולידריות, יוזמה וחמלה —
או שנידרדר למדינה משיחית חשוכה, הנשלטת בידי מיעוט קיצוני, וראש ממשלה שמכנה את אזרחיו “פלנגות פשיסטיות”.
החזון שלנו שונה לחלוטין:
חברת מופת. ציונות חיה. יהדות פתוחה, מוסרית ואנושית.
לא כפייה — אלא ערבות הדדית.
לא הדרה — אלא תיקון.
היהדות שלנו היא יהדות מגילת העצמאות — אותה הסכמה ציונית עמוקה שעל בסיסה קמה המדינה.
והמקור הערכי של המגילה, התנ״ך, הוא סיפור של מוסר, צדק ותקווה — לא של כוחנות ושנאה.
את היהדות ואת הדמוקרטיה — לא ניתן שיגנבו מאיתנו.
עברו עלינו שנתיים של מלחמה — מבחוץ ומבפנים.
אין משפחה משרתת שלא שילמה מחיר.
אין אדם שאינו נושא טראומה.
אבל אסור לנו לאבד תקווה — כי דווקא בתקופה הזו הציבור הישראלי הוכיח את כוחו:
עצרנו את ההפיכה המשטרית.
נעמדנו בפרץ ב־7 באוקטובר כשממשלה שלמה קרסה.
והצלחנו להחזיר חטופים — כשההנהגה עשתה הכול לוותר עליהם.
הציבור הגדול, האחראי, הערכי — הוכיח שאפשר.
ואני נושא איתי את הזיכרון הכואב של כרמל גת — בת משפחתי, שנחטפה ב־7 באוקטובר ונרצחה בעזה באוגוסט 2024 לאחר כמעט שנה של שבי.
הכאב הזה לא עוזב — אבל הוא גם קריאה מוסרית:
לחזור לאהבת אדם, לחמלה, לאחריות, לשאיפה לשלום.
ואם כרמל לא שבה — אבל בזכות המאבק שלנו אחרים שבו — זה מקור עמוק של תקווה.
תקווה אמיתית — כזו שנולדת מאחריות ולא מאשליה.
האקטיביזם הישראלי מוכיח את עצמו — והעולם רואה את זה.
ההפגנות למען החטופים ולמען סיום המלחמה הפכו לכלי המדיני החזק ביותר של ישראל.
מנהיגי העולם מבינים שהעם בישראל לא רוצה “סופר־ספרטה”.
ספרטה לא שרדה.
אנחנו נבנה כאן מדינת מופת — מדינה שבה יש ויכוחים, אבל אין איבוד של ערבות הדדית.
ועכשיו — זה הזמן להגביר.
נתניהו כבר בקמפיין בחירות.
אנחנו — בקמפיין להצלת המדינה.
זה הזמן להתארגן.
כל אחת ואחד כאן במודיעין יכולים להשפיע:
להצטרף לקבוצות מקומיות, לארח חוגי בית, להתנדב ביום הבחירות.
הפעילות של חמ״ל הבחירות ושל אחים לנשק כבר בעיצומה — ואתם מוזמנים להצטרף.
כי אקטיביזם ועשייה — הם לא רק כלים פוליטיים. הם יסוד רגשי. הם הדרך היחידה להפוך פחד לתקווה.
כשאנחנו יוצאים מהבית, מדברים עם אנשים, מצטרפים למהלך גדול מאיתנו — משהו בלב מתיישר.
הייאוש ניזון מהשקט, מהבדידות, מהתחושה ש”אין מה לעשות”.
אבל ברגע שפועלים — אפילו פעולה קטנה — התקווה חוזרת.
היא חוזרת כי אנחנו לא לבד.
היא חוזרת כי האחריות הופכת לכוח.
היא חוזרת כי אנחנו, הציבור הישראלי, כבר הוכחנו לעצמנו שאנחנו מסוגלים לשנות מציאות.
אז אנשי מודיעין —
צאו מהבית.
תצטרפו. תובילו. תזיזו. תדברו.
כל שיחה, כל שכונה, כל קבוצת וואטסאפ, כל חוג בית — מזיזים את ישראל צעד קדימה.
נחזיר — יחד — את התקווה ואת מדינת ישראל לדרכה.
רונן קלר, אל"מ במיל' בחיל הים, הייטקיסט, פעיל באחים לנשק וביוזמה אנחנו היהדות של מגילת העצמאות. יו"ר קהילה בית תפילה ישראלי בתל אביב ופעיל חברתי.
